יום חמישי, 26 בפברואר 2009

"אני חקלאי!"

דרזדן הזכירה לעדה במבט ראשון את ורשה. הרס וחורבן, בתים נטושים ועוד מראות קשים שנותרו כתזכורת לפצצות שבנות הברית הנחיתו על העיר.
מראה ההרס גרם לעדה הנאה - גם הגרמנים קיבלו את שלהם.
עדה והוריה החדשים הגיעו למחנה גדול בו המתינו עם עוד רבים שהגיעו במשלוחים קודמים. תורם הגיע והם נתבקשו להציג מסמכים, אלא שלא היה להם מה להציג והם נשלחו לוועדה הרפואית.
ציוו עליהם להוריד את בגדים. בשביל עדה, נערה בת 15, הייתה זו חוויה בלתי נסבלת. הרופאים בדקו אותה והשתעשעו בגופה, נגעו בשדייה הילדותיים, התלוצצו והחליפו ביניהם הערות גסות בגרמנית. לאחר מכן, ציוו עליהם להתלבש ולהתכונן לבדיקות אישיות. אביה המדומה לקח את היוזמה והצהיר שכל מסמכיהם נשרפו בזמן ההתקוממות. הגרמנים האמינו.
לאחר כן, כאשר נשאל "אביה" מה עיסוקו ענה מיד שהוא חקלאי. מאוחר יותר התברר שתשובתו המתוחכמת נועדה להבטיח את יציאתם מהעיר. ואכן, בניגוד למרבית הפולנים מהמשלוח שיועדו למפעלי נשק בדרזדן, נשלחו עדה ו"הוריה" למשק חקלאי על יד הכפר אושץ.
לעבודה החקלאית נשלחו בנוסף לעדה ו"הוריה" עוד 4 פולנים - אב זקן ובנו הבוגר וזוג שאחר כך התברר שהם גיס וגיסה.במשק החקלאי הם התוודעו לקבוצה גדולה של שבויי מלחמה רוסים, 15 שבויים צרפתים ואל קומץ מתנדבים פולנים.
7 הפולנים, ובהם עדה, קיבלו חדרון קטן בתוך הגורן. בחדר היו 4 מיטות מעץ גס, ארגז, דלי וקערה. לכאורה, התנאים היו קשים, אך עדה רק שמחה על כך שהיא אינה במחנה ריכוז או בבית חרושת בדרזדן, "העיקר שאין כאן תאי גזים".
האב ובנו קיבלו מיטה, הזוג מייביץ את המיטה השנייה, הגיס וגיסתו היו אמורים לישון במיטה השלישית ועדה ברביעית. אלא שכבר בלילה הראשון מצאה הגיסה מקום מפלט עם עדה מכיוון שהגיס ניסה לשכב איתה בניגוד לרצונה.
את הצרכים שלהם עשו בדלי מחוץ לחדר והתרחצו בקערה.
גם הפעם ההחלטה הבלתי משמעותית, כביכול, של לצאת מחוץ לעיר, התבררה כמצילת חיים ו-6 חודשים לאחר שעזבו את דרזדן נהרגו שם 200,000 איש בהפצצה אווירית וביניהם אלפי עובדים זרים.
החיים במשק החקלאי היו רגועים, מזג האוויר היה נפלא ואף הערימה הענקית של זבל פרות שמשכה זבובים רבים לאיזור לא הפריעה לעדה. שגרת העבודה הייתה קשה. היו להם קשיי הסתגלות לעבודה הפיזית וגם קושי אמיתי להבין את ההוראות שניתנו בגרמנית. בזכות הכרותה את השפה האידית היה לעדה יתרון יחסי וזה סייע לה להבין את הפקודות של ה"בוס" הגרמני. על מנת לא לחשוף את מוצאה היהודי, הסתירה עדה עובדה זו.
המשגיח, גבר גדל מידות כבן 40, היה חסר סבלנות ונהג לצרוח עליהם בכל הזדמנות. במקל ההליכה שעליו נשען נהג להכות בראשם של מי שלא עבדו מספיק טוב, לפי דעתו.
הקשרים של עדה וקבוצה עם שבויי המלחמה היו מועטים והפולנים שהגיעו למקום בהתנדבות העדיפו לשמור מרחק. התנאים של המתנדבים היו טובים יותר וייתכן כי חששו שיפנו אליהם בבקשות עזרה.
באחד הימים ניגש אליהם יוזיו (יוסף), אחד הפולנים שעבד במשק החקלאי כמתנדב. הוא אזר אומץ והביע נכונות לעזור. יוזיו היה נער בן 17, בן למשפחת חקלאים שהתגוררה בכפר קטן. הוא הגיע למשק כחצי שנה לפני עדה ו"הוריה" ועבד ברפת בחליבת פרות. כדי לעזור להם, נהג יוזיו להחליף את החלב הרזה שלהם בשמנת.
עדה מצאה חן בעיניו ולכן חלק עמה ועם "הוריה" את מנות המזון שקיבל ואף נתן לעדה גטקס, תחתונים מחממים לחורף. "אביה" של עדה חיבב את הנער ואת מתנותיו ובגלל אופיו האנוכי של ה"אב", רוב המזון שהגיע מיוזיו הגיע לבטנו.
יום אחד, בעת שהביאה מים רותחים בדליים, הללו נשפכו על רגליה ובמהלך הלילה התמלאו רגליה של עדה שלפוחיות. עדה נאלצה להשאר למחרת במיטה, דבר ששם אותה בסכנת חיים מכיוון שהגרמנים לא אהבו שמחסירים יום עבודה. ה"בוס" שלה קרא לה למשרדו, למרבה הפתעה, הוא לא צעק עליה אלא חתך את שלפוחיותיה וליווה אותה בחזרה לחדרה. למחרת היא חזרה לעבוד.
העובדים לא תמיד הבינו את הוראות הגרמני, מה שגרם לעיתים לצעקות רמות ואפילו לאלימות קשה כלפי העובדים. עדה למדה רוסית כשהייתה בצ'יזב, צרפתית היא למדה מהוריה וסביה, הפולנית הייתה שפת האם שלה ודרך היידיש היא הבינה את הגרמנית. לפיכך, אזרה אומץ ושיכנעה עצמה לשמש כמתורגמנית ובכך לנסות ולמנוע אי הבנות שנגרמו מפאת קשיי הבנת השפה. הגרמני שמח לקבל את עזרתה והעיסוק בתרגום העניק לה זכויות יתר.
באותם ימים הייתה משוכנעת שלא נשאר אף יהודי בחיים וחששה לחייה שלה, לכן היא נמנעה מתוכניות לעתיד וממחשבות על כך, "אני כנראה היהודייה היחידה שנשארה בחיים בכל פולין" חשבה.
יוזיו עזר להם בכל פעם שרק עלה בדבר בידו ופעם בשבוע נהג להגניב לחדרם אוכל ש"אביה" של עדה היה מחסל מיד. "אביה" חיבב אותה מאוד ואהב להתערב איתה ולנצל אותה בכל הזדמנות שרק יכל.
ביום הולדתה של עדה הפתיע אותה יוזיו עם עוגיות מהמבטח של הגרמני ואשתו. על מנת שלא יגלו אותם, חגגו בשקט את יום הולדתה ה-15 גם לאחר השעה שבה הותר להם להשאר ערים. למרות חשאיותם, ה"בוס" גילה אותם ושאל בכעס מדוע עדיין יש אור. עדה אמרה לו כי יש לה יום הולדת וזוהי אשמתה. להפתעתה, היא לא נענשה וה"בוס" אף הביא לה סלסלת תפוחים אדומים ויפים.
לכבוד חג המולד קיבלו בקבוקי מי "קולון" שבשל ריחם הנורא השתמשו בהם לניקוי דליי השתן, אך השבויות הרוסיות ביקשו את הבקבוקים כתחליף לוודקה שהייתה חסרה להן כל כך.
החורף של שנת 44 הגיע לסיומו ובאחד הימים הם שמעו מהשבויים הצרפתיים שהחזית מתקרבת, "חיילים אמריקאים וצבא ברית המועצות נמצאים בקרבתנו", אך הם התקשו להאמין לסיפור, מה גם שהגרמני התנהג כרגיל. עדה הייתה פסימית, היא הייתה בטוחה שאף אחד ממשפחתה לא שרד ושמשפחת מייבסקי נשלחה למחנה והיא נותרה לבדה. שתי האפשרויות שנותרו לה היו להתחתן עם יוזיו או להשאר עם הזוג מייביץ, מה שאומר שהיא תאלץ להמשיך ולשקר בקשר למוצאה היהודי, הרעיון של להסתיר את זהותה לא הלהיב אותה במיוחד. כששמע יוזיו שהמלחמה עומדת להסתיים, החל לחלום על עתיד משותף עם עדה - הוא הבטיח שילמד מקצוע מבוקש והם יוכלו לגור יחד בוורשה. אך גם ההצעה הזו לא הייתה מושכת במיוחד ולא ענתה על ציפיותיה של עדה.
באחד הימים האחרונים של חודש אפריל התעוררו בבהלה בשעת בוקר מוקדמת, דפיקות חזקות נשמעו על הדלת. אחוזי פחד הם מיהרו אל הדלת.
בפתח הדלת עמדו השבויים הצרפתיים מתרוננים משמחה: "הגרמני ברח עם אשתו!!" - צרחו באושר. דירתו הייתה פתוחה לראווה. היעד הראשון היה מחסן המזון - בין רגע התרוקן המחסן וכל תכולתו, הרוסים התנפלו על המזון כמו חיות אומללות, עדה וקבוצה הסתפקו בשאריות והצרפתים, שמצבם היה טוב משל האחרים, הסתכלו עליהם ברחמים. יוזיו גילה תושיה, ובמקום ללכת למטבח פרץ לאורווה ולקח סוס ועגלה.
מכיוון שלא ידעו אם צבא כלשהו מתקרב, החליטו הפולנים, וביניהם עדה, ו-3 רוסיות שהצטרפו אליהם, להשאר במקום ולראות מה קורה. לפתע, החרידו מספר יריות את הדממה. חיילים רוסים הגיעו לחווה וסיפרו כי הגרמנים מלטו והאיזור עבר לשליטת האמריקאים והרוסים, "אתם יכולים לצאת בביטחה לכיוון פולין. הסכנה חלפה. אין גרמנים בסביבה. צאו לדרך."
עדה, "הוריה", יוזיו, 3 הרוסיות ו-3 הפולנים יצאו לדרך. ביום הראשון הם צעדו 40 ק"מ. על העגלה העמיסו את רכושם הדל בתוספת כמה חפצים שהחרימו מהדירה של הגרמנים.
היער אליו נהגו להכנס בהפסקותיהם הקצרות היה מכוסה עתה בגל ענק של אודם שריפות. היער בער והמראה היה מדהים. זה היה הסימן הברור ביותר לכך שמשהו קורה.
הכפר הראשון שעברו בדרכם היה ריק מתושביו והם נכנסו לבתים הריקים ולקחו את מה שנותר. לעדה החוויה הזכירה את הסתערות האיכרים הפולנים על הבתים שננטשו בצ'יזב על ידי היהודים. בלי היסוס ובלי נקיפות מצפון, לקחו עדה ושותפיה למסע את כל מה שהצליחו.
בהמשך הדרך פגשו חיילים רוסים שהתעניינו בהם וגילו אהדה למצבם. עדה חיבבה אותם והרגישה נוח במחיצתם, הם הזכירו לה את חייב בצ'יזב, את המסעדה שאביה ניהל ואת הקצינים הרוסים החביבים שפגשה שם. היא זכרה גם את דברי הוריה על האופי הטוב והנוח של העם הרוסי. הרוסים אהבו לשמוח והנעימו את ערביהם של עדה ושותפיה במסע בשירה קולנית ונגינה על אקורדיון. בנוסף להרגשת הביטחון שחשה במחיצתם הוקירה להם עדה תודה על כך ששחררו אותם מהגרמנים.
בעת שעצרו ליד נהר "ניסה" וחיכו לתורם לעלות למעבורת שתיקח אותם לצד השני, הבחינה עדה בקצין רוסי נאה ושמחה על כך שהחליפה את בגדיה המסמורטטים בלבוש כפרי נאה. ככל הראה, מצאה עדה חן בעיני הקצין והוא החל לפלס דרכו בתוך ההמון שחיכה בתור כדי להגיע אליהם. הוא הוביל את עדה והקבוצה ישירות למעבורת מבלי שיצטרכו להמתין לתורם. בצדו השני של הנהר, הציע להם הקצין להתארח בביתו המאובזר והמסודר שלא מכבר גורשו ממנו דייריו הגרמנים. הבית היה גדול ומפואר והקבוצה נענתה בחיוב להצעת הקצין.
היה זה ה-1 במאי, חג רוסי לאומי, והם הוזמנו למסיבה שנערכה לכבוד החג. בשל העובדה שלאביה המדומה הייתה דעה קדומה על הרוסים הוא לא הסכים שעדה ואישתו יכלו למסיבה ולכן, מאוכזבות, נשארו בבית מארחן ביחד עם הגיסה שהחליטה להשאר בבית ולהתפנק במיטה עם מצעים רכים ונעימים. עדה ו"אימה" קנאו ברוסיות שיצאו למסיבה.
בטרם הספיקה עדה להרדם, נשמעו דפיקות חזקות על הדלת. יוזיו מיהר לפתוח. חיילים רוסיים נכנסו פנימה ושאלו מדוע את עדה ו"אימה" מדוע לא הגיעו למסיבה. "אביה" מיהר להסביר כי הן עייפות מתלאות הדרך והבטיח שעוד מעט הן יצטרפו. החיילים עזבו את המקום. הרוסים לא ויתרו ולאחר מספר דקות דפקו שוב ושוב על דלת ביתם. באחת הפעמים עמד בדלת הקצין שאירח אותם, הוא היה שיכור כלוט וצרח ללא שליטה, "איפה הבחורה הצעירה? אני הזמנתי אותה ואני רוצה אותה אצלי". כשראה את עדה התנפל עליה וניסה לשלוף אותה בכוח מהמיטה. שלושת הגברים שהיו בחדר נזעקו ובאו לעזרתה. הם השתלטו עליו ועל החיילים הרוסים השיכורים שהיו איתו בקלות. אחרי מאבק קצר הצליחו הגברים להדוף את כל המתפרצים ולהשאירם מחוץ לדלת. הם נעלו עצמם בתוך הבית ונותרו ערים, נרגשים ומפוחדים ולא הצליחו להרדם.
בשעות הקטנות של הלילה נשמעו צווחות וצעקות מתחת לחלונות הדירה. מאוחר יותר התברר שהחיילים השיכורים אנסו את הנשים הרוסיות שהיו עם עדה ו"הוריה" תוך שהן מנסות להתנגד. כששמעו את מה שמתחולל בחוץ, החליטו להסתתר. עדה נכנסה לתוך הארון ו"הוריה" כיסו אותה בסמרטוטים. היא הרגישה מחנק ורעדה מפחד. הם שינו את האסטרטגיה שלהם והחליטו שעדיף לשכב במיטות ולהסתתר בזרועות הגברים שהיו איתם. אך הרוסים לא ויתרו והגיעו שוב פעם לחפש אותן. הגברים אמרו שהן יצאו למסיבה והחיילים השיכורים האמינו להם וחשבו לתומם שגם הן היו בין הרוסיות שנאנסו. החושך המוחלט פעל לטובתן והרוסים התקשו להבחין מי נמצא בחדר. באותו לילה אף אחד מהם לא ישן. גם במצבים מפחידים אלו, נשאר יוזיו נאמן לדרכו ולא ניצל את המצב לטובת קשר אינטימי. העדינות שלו והכבוד שרחש כלפי עדה הותירו אותה נפעמת ונדהמת.
אחרי לילה ללא שינה, החליטו לברוח מהבית לפני שהשיכורים יתעוררו. הם חיכו לשובן של הרוסיות שהגיעו לפנות בוקר פצועות ומדממות. ממררות בבכי הן סיפרו את קורות אותו הלילה: "בהתחלה היה נחמד. ערכנו את השולחנות עם הכיבוד והאווירה הייתה חגיגית ונעימה. הגיהנום החל כשהחיילים החלו לשתות. הם התנפלו עלינו ספראות, אנסו אותנו איש איש בתורו וכשניסינו להשתחרר חטפנו מכות. הם בעטו בנו ללא אבחנה והאשימו אותנו שאנחנו מעדיפות לשכב עם האויב ולא עם בני עמנו ששחררו אותנו."
באותם רגעים הבינה עדה שאביה המדומה צדק בהחלטתו והציל אותן מידיהם של השיכורים הרוסים.
החיילים הרוסים היו שקועים בשינה עמוקה והם הסתלקו בשקט. הם צעדו כמה שעות עד לתחנת הרכבת ונפרדו בחום מהרוסיות שבחרו לעצמן יעד אחר. הפרידה הייתה קשה. הם ריחמו עליהן וידעו שהן חוששות מקבלת הפנים בקשה שמחכה להן במולדתן שם יאשימו אותן בבגידה ובשיתוף פעולה עם האויב.
הרכבת הגיעה. זה היה רגע גורלי ועדה הייתה חייבת להחליט מהן תוכניותיה לעתיד. הייתה לה אפשרות להשאר עם הזוג מייביץ שהביע רצון לאמץ אותה ואיתם תוכל לחיות בשקט, ללמוד ולא תצטרך לדאוג לפרנסה, אך יהיה עליה להמשיך לחיות בשקר ולהסתיר את עובדת היותה יהודיה. עם יוזיו המצב היה שונה. גם אם יידע שהיא יהודיה יקבל אותה באהבה, אבל איתו היא לא תוכל להמשיך ללמוד ובכך בעצם תסתיים ילדותה. יוזיו נתן לה להבין לא פעם שהוא מעוניין במשפחה מרובת ילדים, גם היא חלמה על משפחה, אבל לא באותה עת.
אחרי לבטים קשים החליטה שתסע לוורשה, עם "הוריה", ואולי בכל זאת תמצא שם מישהו ממשפחת מייבסקי. היא הבטיחה ליוזיו שברגע שתחליט מה ברצונה לעשות היא תודיע לו. יוזיו הבין שבשל גילה הצעיר אין לה אפשרות להחליט לעזוב את הוריה המדומים שהוא האמין שהם הוריה האמיתיים. המצב היה נוח בשביל עדה והיא נאחזה בכך שאין ביכולתה להיות אדון לגורלה ולעתידה בלי הסכמת ההורים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה