יום חמישי, 5 במרץ 2009

בצד הארי - On the Arian Side

"דממה מוחלטת, הלכנו כפופים, על קצות האצבעות, בלי להוציא הגה מהפה, צמודים לקירות הבתים. אט אט התקרבנו לבניין שניצב מול החומה. ירדנו חרש במדרגות שהובילו אותנו למרתף בו נמצאו באותה שעה כמה יהודים שהגיעו מהגטו בדיוק באותה שיטה."
בבוקר, מיד עם גמר העוצר, היה אמור להגיע מר ציכנוב להוציא את עדה מהמרתף. מר ציכנוב היה אחד הקניינים של משפחתה לפני המלחמה והיה מיודד עם אביה ודודהּ סבק והוא גם זה שסיפק להם מזון בגטו בתמורה לעורות.
לנוכח המצב החדש, עדה הייתה חייבת לשנות את זהותה, ללמוד את סיפור חייה הבדוי בע"פ ולזכור את התפילות הנוצריות. מעתה הפכה עדה לקרי סטינה מלינובסקה. מאחר והייתה ילדה והיה קיים חשש שאם הגרמנים יתפסו אותה היא תסגיר את שמם של המעורבים בהצלתה, לא גילו לעדה את הפרטים המדויקים ועד היום היא אינה יודעה מי היו אלו שהצילו אותה.
עם שחר עזבו היהודים את המרתף ועדה נשארה לבדה. לאחר כמה שעות גירש אותה המבריח מהמרתף והיא מצאה עצמה לבדה בוורשה הכבושה. הרחובות נראו לה זרים למרות שהיו מוכרים לה מלפני המלחמה. אחרי שוטטות של כמה שעות ברחובות ורשה, נזכרה עדה בכתובת ששמעה במהלך תכנון הבריחה – "סטרה מיאסטו" (העיר העתיקה) בית מספר 7. עדה לא ידעה לאן ללכת ומכיוון שבגטו הזהירו אותה לא לדבר עם איש, היא פחדה לשאול את העוברים ושבים. לבסוף הבינה שכדי להגיע למקום הנכון היא חייבת לאזור אומץ ולשאול. חזותה החיצונית לא הייתה של נערה ממוצא שֶמי, אך היא הייתה שחומה, רזה ומפוחדת ועוררה חשד. כאשר פנתה לעזרה, הבינה מדוע אנשים שחלפו לידה הביטו בה באופן מוזר – על מעילה הכחול היו פסים לבנים כנראה מצבע במרתף שבו הסתתרה. בעזרת ישישה שחלפה על פניה, הגיעה עדה לכתובת המיוחלת. מאוכזבת גילתה עדה שזוהי אינה הכתובת הנכונה של משפחת ציכנוב, אך בעזרת הדיירת מצאה את הכתובת הנכונה – "נובה מיאסטה" בית מספר 7. כאשר הגיעה סוף סוף לכתובת הנכונה גילתה עדה כי לא באו לקחת אותה מכיוון שהזוג ציכנוב ציפה לבואה רק למחרת היום. הזוג לקח אותה לעיירה לא הרחק מוורשה הנקראת רמברטוב.
העיירה הייתה קסומה ופסטורלית ומצב רוחה של עדה השתפר מיד. בבית מארחיה, שמחה עדה לפגוש את קרובת משפחתה ארנוסיה, איתה בילתה רבות בגטו לאחר "האקציה הגדולה" בה נלקחה אימה של עדה ואביה של ארנוסיה.
החיים בביתה חדש היו נעימים. בעל הבית דאג לכל צורכיהן של הבנות. למרות שהן לא נראו יהודיות, והיו להן תעודות פולניות מזויפות, התבקשו עדה וארנוסיה לא לעזוב את הבית. חרף האיסור, יצאו הבנות מהבית ונרשמו לספריה העירונית. דודתה אִיזה באה לבקר מידי שבוע ופעם בחודש היא שילמה לבעל הבית בתמורה לשהותה של עדה במקום. אִיזה הייתה לבושה בבגדים פרובוקטיביים, מאופרת בגסות עם הרבה צבע. היא נראתה כמו זונה. כך גם הסבירה לכולם מדוע עליה להתרחץ כל יום שכן זה לא היה מקובל בסביבה הפולנית שבה חיה. דודהּ סבק וסבתה גם הם מצאו מקומות מסתור אצל הפולנים.
בוקר אחד קיבלה עדה שיחה מדודתה אִיזה, היא פקדה על הבנות לארוז את חפציהן המעטים ולברוח. למרות אכזבתן הרבה, ארזו הבנות את חפציהן ופגשו אותה בתחנת הרכבת בוורשה. אִיזה גילתה כי בעל הבית הוא "שמלצובניק" (מלשון שמלץ=שומן), מלשינים פולנים שהיו סובבים בחוצות ורשה, כדי למצוא אדם בעל תווי פנים יהודיים. את אלה היו סוחטים, באיום שילשינו עליהם אם לא ישלמו. כעת עדה מצאה מסתור אצל משפחת מייבסקי בשכונה הוורשאית "וולה" ברחוב אובוזובה 84. בני הזוג מייבסקי ובנם בן השלוש דנוש, הסכימו לארח אותה עבור סכום פעוט בתנאי שתעזור להם בעבודות משק הבית ובטיפול בילד. סיפורה הבדוי היה שהיא אומצה ע"י משפחת מייבסקי לאחר שאימה, שהייתה ידידה של גברת מייבסקי נפטרה, ואביה מת בשבי. מר מייבסקי היה פעיל מחתרת בתנועה פולנית עממית. הוא למד לימודים עצמאיים ועשה בגרות אקסטרנית. גברת מייבסקי, לעומתו, הייתה חסרת השכלה ולא ידעה כלל קרוא וכתוב אך בשל ביטחונה העצמי הרב והשפה הגבוהה בה השתמשה, היה קשה להבחין בכך.
החיים מחוץ לבית התנהלו במסלול קבוע, כל בוקר הלכה למכולת הסמוכה ופעם בשבוע ביקרה בספריה. הגעגועים לבית הספר היו עזים ועדה אף ניסתה ללמוד ממחברותיה הישנות של אחייניתה של גברת מייבסקי. אך המשימה לא הייתה פשוטה מאחר ויום העבודה הארוך הקשה עליה להתרכז בלימודים.
על- מנת לגמול לאִיזה על כל מה שעשתה עבורה, נהגה עדה להחביא עבורה מצרכי מזון שונים ולתת לה אותם כשבאה לבקר.
גברת מייבסקי הייתה בקשר עם הגטו ואף ניסתה למצוא מקומות מסתור לילדים שנותרו בגטו. היא סייעה גם בארגון בריחתם; משתפי הפעולה היו מוצאים להם מקומות מסתור ולאחר שהוברחו מהגטו, הם היו מבלים לילה אחד בביתה של גברת מייבסקי ועוברים לביתם החדש. באותה תקופה עברו בביתה של גברת מייבסקי 18 ילדים יהודים. גם הדוד סבק מצא מסתור אצל גברת מייבסקי למספר ימים.
גברת מייבסקי התבקשה לדאוג לילדה קטנה שמשפחתה ביקשה להוציא אותה מהגטו. הילדה, שהייתה כבת 4, הייתה בעלת מראה יהודי טיפוסי והיה קושי רב למצוא משפחה שתסכים לטפל בה. מרישיה נשארה בדירה הקטנה זמן-מה והיה צורך להרגיל אותה לאישיותה החדשה. באחד מביקוריה, דודה אִיזה הצליחה לגרום למרישיה לספר לה את האמת על עצמה ולגלות לה מיהם הוריה. התברר שפרופסור יאזומבק, אביה של מרישיה, היה מורה לטבע וגיאוגרפיה בבית הספר התיכון בו למדה אִיזה. הוא היה מורה אהוב ונערץ ע"י תלמידותיו.
באמצע אפריל 1943 באו השכנים וקראו לגברת מייבסקי ולעדה לעלות ולגג ולראות את הגטו בוער. נודע להן כי החיסול הסופי של הגטו החל בערב פסח תש"ג, ה-19 באפריל 1943. הגטו כבר עמד בכוננות מסוימת, והרחובות היו ריקים מאנשים. כאשר נכנס אל הגטו כוח גרמני חמוש הוא הותקף על ידי לוחמי המחתרות היהודיות, אי"ל (ארגון יהודי לוחם) ואצ"י (ארגון צבאי יהודי). טנק אשר הוכנס לגטו הוצת על ידי פצצות וחסם כוחות נוספים. בקרב הגרמנים נרשמו אבדות ומפקד כוח האס-אס הסיג את כוחותיו לאחור. בשלושת הימים הראשונים של המרד התקיימו קרבות רחוב. ב-22 באפריל שינו הגרמנים את פעולתם והחלו להבעיר באופן שיטתי את בתי הגטו. בימים הבאים אחזו את הגטו להבות ענק, והשהייה בתוך מקומות סגורים הייתה לבלתי אפשרית. עם זאת, המשיכה להתנהל לחימה עיקשת של חוליות המחתרות בגטו. יהודים בגטו נאלצו לנטוש את בתיהם הבוערים וליפול אל ידי הגרמנים, אשר הובילו אותם אל רחבת השילוחים. לצד זאת היו רבים שהצליחו להמשיך ולהתחבא, מה שאילץ את הגרמנים לפוצץ ולשרוף את הגטו כולו. כ-6,000 יהודים נשרפו במחבואם או נחנקו בעשן. ב-8 במאי נפל הבונקר של מפקדת אי"ל, ובו מרדכי אנילביץ'. בימי תחילת מאי כבר נפלו חלל גם רוב לוחמי האצ"י ומנהיגיהם. ב-16 במאי הכריז הגנרל יורגן שטרופ, אשר הובא אל ורשה לצורך חיסולו של הגטו, כי הסתיימה האקציה. הוא דיווח כי "אין עוד רובע יהודי בוורשה", ופקד לפוצץ את בית הכנסת הגדול ששכן בעיר. עם זאת, שורדים בודדים ניהלו עוד מספר קרבות ירי עד יוני מתוך החורבות.
דאגותיה של עדה היו נתונות לשני דודיה שנותרו בגטו ולעוד קרובי משפחה ומכרים שלא הצליחו למצוא מקום מחוץ לגטו.
לפי רישומי שטרופ נתפסו במרד 65,065 יהודים, שמתוכם נרצחו 13,292. 631 בונקרים ומקומות מחבוא נהרסו. הנותרים בחיים הועברו אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. בפברואר ציווה הימלר להרוס את הגטו. יש לציין כי נותרו בו יהודים בודדים אשר הצליחו להסתתר בזמן השמדתו, חלקם נמלט אל ורשה שמחוץ לחומות.
באותם רגעים, הבינו כי הכסף מאמה של מרישיה לא יגיע אליהם לעולם וכי יהיה יותר קשה למצוא למרישיה מקום אחר.
לעדה היה קשה לראות שהפולנים השמאלניים לא מתרגשים ממחזות האימה והתופת והיו רק מוטרדים מאובדנה של סחורה שנשרפה ברחובות הגטו.
לאחר המחזה המחריד, החליט הזוג מייבסקי כי מרישיה תישאר איתם. היה זה מעשה אמיץ מאוד בהתחשב במתח ובחרדה שאפפו את חייהם. לא היה זה קל להרגיל את הילדה לסיפור חיים טרגי חדש ולשנות את חזותה כדי שלא תראה יהודיה. אך ברגע שהצליחו, הפסיקו להחביא אותה ונתנו לה לצאת ולשחק עם דנוש, בנם של הזוג, בחצר.
הטיפול בשני הילדים מילא את יומה של עדה ועזר לה להדחיק את המחשבות הטורדניות והקשות שהשתלטו עליה בכל רגע פנוי. הילדים גרמו לה להרגיש נאהבת ונחוצה בתוך עולם של בדידות.
באחד הימים, בעת ששהתה לבדה עם הילדים בדירה, שמעה עדה דפיקה על הדלת. בפתח הדלת עמדו קצין אס אס, איש גסטאפו, שוטר פולני ו"פולקס דויטש" (פולני ממוצא גרמני). הגברים פרצו לתוך החדר ועדה חשה פחד ומבוכה, אך הם לא התעניינו בה, אלא במרישיה. כל השאלות הופנו אליה בשפה הגרמנית ותורגמו לפולנית. מרישיה ענתה בביטחון על כל שאלותיהם ולא התבלבלה כאשר ציוו עליה להצטלב ולהתפלל. בזמן שבחנו הגרמנים את התליון של ישו שהיה תלוי על צווארה של הילדה, נכנסה גברת מייבסקי לדירה. הם הודיעו לה כי היא מואשמת בהחזקת ילדה יהודיה והיא מצידה הכחישה וטענה שהיא שונאת יהודים. איש האס אס הושיב את מרישיה על ברכיו, ליטף אותה ואמר לה כי לא יאונה לה כל רע ואף תקבל טבלת שוקולד אם רק תגיד את האמת. למרות הפיתוי הגדול, הילדה דבקה לסיפורה ולא התפתתה כלל. אך הגרמני לא ויתר, הוציא את אקדחו ואיים על הילדה שיאלץ להרוג אותה אם לא תגיד לו את האמת. אז פרצה מרישיה בבכי וסיפרה לגרמני את האמת. להגנתה אמרה גברת מייבסקי, כי למרות שהיא אינה מחבבת יהודים, קשה היה לה להיות אדישה לגורלה של הילדה הקטנה. דנוש הקטן הבין שמשהו נוראי מתרחש ופרץ בבכי קורע לב. מרישיה נצמדה על שמלתה של עדה ולא אפשרה לגרמנים להפריד ביניהם. לאחר מספר דקות אמרו הגרמנים כי לא יחכו למרישיה ולגברת מייבסקי והודיעו להן כי עליהן להתייצב במשרדי הגסטאפו עד השעה 5 והלכו.
אחרי כשעה, בעודם מתלבטים כיצד לנהוג, שמעו עדה והזוג מייבסקי דפיקה על הדלת. הפעם הופיע השוטר הפולני והודיע להם כי הם ברי מזל שנתקלו בגרמנים אצילים שהתרגשו מסצנת הפרידה שלהם ושמרישיה וגברת מייבסקי אינן צריכות ללכת לגסטאפו, אך עליהם להרחיק את הילדה מהדירה ולתרום כמה אלפי זלוטי לצלב האדום הגרמני כאות תודה על התנהגותם האצילית.
מרישיה וגברת מייבסקי ניצלו ממוות בטוח ואושרם של בני הבית היה עצום.
לפני שעזב, סיפר להם שוטר פולני מדוע הגרמנים הגיעו לביתם. מסתבר שאחד השכנים ראה את מרישיה משחקת ב"משחק הגטו" – הטילה תפקידים שונים על ילדי השכונה, חילקה אותם לגרמנים וליהודים המחפשים מקום מחבוא ויצרה סצינות המתבססות על אורח החיים בגטו. השכן הבין שהיא יהודיה ולכן הלשין לגרמנים.
לאחר המאורעות הללו, הוחלט שיש להרחיק את מרישיה מהבית כמה שיותר מהר ובינתיים אסור לה להראות ע"י איש. גברת מייבסקי יצרה קשר עם בית יתומים נוצרי שהיה מוכן לקלוט את הקטנה בלי כל תשלום.
מספר ימים לאחר ביקור הגרמנים, גברת מייבסקי הלכה עם מרישיה כביכול כדי לקנות לה שמלה. הן נסעו בחשמלית ולאחר כמה תחנות ירדו, שם קנתה גברת מייבסקי למרישיה את השמלה שהבטיחה לה ואחרי שראתה את האישה שהגיעה לקחת את מרישיה לבית היתומים, הסתלקה גברת מייבסקי מבלי שהילדה הרגישה. האישה "מצאה" את מרישיה ולקחה אותה לבית היתומים.
באחד הימים סיפרה גברת מייבסקי לעדה שהיא בהריון. לא הייתה זו בשורה משמחת עבורם, אך באותם ימים לא הייתה דרך להפסיק את ההריון והנחמה היחידה הייתה שהמלחמה מתקרבת לסיומה. זה היה בתחילת קיץ 1944 והצבא הרוסי כבר היה קרוב לוורשה.
באותה עת המחתרת הימנית הפולנית, "ארמיה קריובה" (צבא המולדת), החליטה לפעול וב-1 באוגוסט החלה ההתקוממות. ברחבי העיר הסתערו צעירים על דוכני הרישום למתגייסים. הבת של השכנים שהייתה בת 15, כמו עדה, הגיעה לדירתם של הזוג מייבסקי והציעה לעדה להתגייס איתה לשורות המורדים. הרעיון קסם לה מאוד, אפשרות להתנקם במי שהרגו את הוריה וקרובי משפחתה. לאחר שעות שבהן חיכו בתור להרשם, נאמר לעדה ולחברתה כי יש יותר מדי מתנדבים ללחימה ותפקידן יכלול איסוף מתנות וחפצים עבור המורדים הפצועים. תפקידן הבא היה לכבס תחבושות משומשות שהיו ספוגות בדם.
באותו לילה חזרה עדה הביתה מאוחר מאוד. בבית, אדון מייבסקי החל לצעוק עליה, "את פרחחית וטיפשה. המלחמה עומדת להסתיים ואת מסכנת את עצמך בשביל הפולנים הנבזיים והאנטישמים ששיתפו פעולה ולקחו חלק ברצח היהודים!!", הוא הודיע לה שהוא אינו מוכן שהיא תמשיך להסתובב ברחובות ורשה. לשמחתה של עדה, זה שימש לה כתירוץ להפסיק במשימות המוזרות שהוטלו עליה והיא הבטיחה לאדון מייבסקי כי בזאת סיימה את חלקה במרד.
למרות שהשכונה שבה גרו הייתה מחוץ לאיזור הקרבות, החליטו לעבור לשכונה מרוחקת יותר "ברנרובו" מכיוון שגברת מייבסקי הייתה אמורה ללדת בקרוב. זו הייתה החלטה שהתבררה כחכמה שעות ספורות לאחר שעזבו. אז נכנסו יחידות אס אס ורצחו את כל התושבים המקומיים.
בשכונת "ברנרובו" הם השתכנו אצל בני משפחה רחוקים של גברת מייבסקי וכמה ימים לאחר שהגיע, נולד אנדזיי, אח לדנוש. לגברת מייבסקי היו שטפי דם והיא נאלצה לשכב במיטה, לפיכך, נוסף לתפקידיה של עדה גם הטיפול בגברת מייבסקי.
לאחר שהגרמנים סיימו לרצוח את האוכלוסייה היהודית, הם החלו לרדוף את האוכלוסייה הפולנית ושלחו גם אותם למחנות עבודה כביכול. לבית שבו התגוררו עדה ומשפחת מייבסקי פרצה קבוצה של אנשי אס אס. עדה לא הספיקה להתחבא והגרמנים לקחו אותה. את משפחת מייבסקי הם השאירו מפאת העובדה שגברת מייבסקי עוד דיממה.
הגרמנים העבירו את עדה לקבוצה גדולה של פולנים שנתפסו באקציה זו. זה קרה ב-18 באוגוסט 1944. בדיוק שנתיים לאחר שנלקחה אמה ב"אקציה הגדולה".
עדה חשבה שהיא הולכת עם הקבוצה המיועדת גם היא למוות והחלה לבכות על מר גורלה.
בעודה חושבת על עתידה, ניגש אליה אדם מבוגר לבוש מדי שוטר פולני ושאל מדוע היא בוכה. עדה סיפרה לו את סיפורה השקרי ואמרה שאינה מכירה איש מהקבוצה ולכן היא מפוחדת. השוטר הוביל אותה אל אישתו והכיר ביניהן. הוא הסביר שהם יוצאים למחנות עבודה בגרמניה. לפתע, הציע השוטר הפולני שישמידו את מסמכיהם ויספרו לגרמנים שהם משפחה, זוג הורים ובת. מרגע זה הפסיקה להיות קריסטינה מלינובסקה והפכה לקריסטינה מייביץ, הוריה החדשים היו אלכסנדר והלנה מייביץ.

תחילה, התקשתה עדה לחבב את אביה החדש, בעיקר בגלל שהשוטרים הפולנים שיתפו פעולה עם הנאצים ועזרו להם לאתר יהודים. לעומת זאת, את אמה החדשה היה לה יותר קל לחבב. היא הייתה אישה יפה, שמנמונת ונעימת סבר.
מכיוון שלא הרשו לאנשים לקחת בגדים להחלפה הייתה בטוחה עדה כי הם הולכים לקראת מותם, אך כדי לא לעורר חשד לא סיפרה זאת להוריה החדשים. הפולנים היו אופטימיים, נאחזו בתקווה שהם נשלחים לעבודה, עדה התקשתה להאמין, אבל כך באמת קרה.
סוף סוף הרכבת נעצרה. הם היו בדרזדן, גרמניה.



"Complete silence. We went on our tip toes, bent, without uttering one word, close to the walls of the buildings. Slowly we have reached a building facing the ghetto's wall. We went down silently on the stairs leading to a cellar, where we found a few Jews who escaped the ghetto earlier in the same route."
In the morning, after the end of the curfew, Mr. Chekhanov – a friend of Ada's family, who supported them with food in exchange for leather during their stay in the ghetto – was supposed to arrive and take Ada out of the cellar.
Due to the new situation, Ada had to assume a false identity. Her new name was Christina Malinovska, and she supposed to know her new life story by heart and to remember all the Christian prayers. The exact details of her escape route and the identities of her saviors were not disclose to her, so that she would not be able to provide this information if she got caught by the Nazis; she does not know it to this day.
At dawn the other Jews left the cellar and Ada remained on her own. After a few hours she was sent away by the smuggler and herself alone in the streets of Warsaw, where she strolled for a while. Even familiar places seemed foreign to her now, but she was able to recall an address she heard during the planning of her escape. She had to find courage to ask passé-byes how to get there. Thin looking and frightened, she probably looked suspicious. The address was wrong, but eventually she got to the right place: it turned out that she expected to arrive tomorrow. Mr. and Mrs. Chekhanov took her to the small town near Warsaw.
The town was enchanting and pastoral. Ada's mood improved immediately. In her guest's house she was happy to meet with Arnusya, her relative. Life at her new home was pleasant. She was well taken care of. She and Arnusya had false identity cards, but they were asked not to leave the house. However, both of them registered at the local library. Aunt Iza came to visit them every week, and she paid the home owner on a monthly basis. Iza liked to dress provocatively, applying colorful make up. She was taken to be a whore, and it enabled her to wash up every day – which was not common among her Polish neighbors. Uncle Savek and her grandmother also found refuge among the Poles.
One day Ada was told by her aunt to pack her belongings immediately and run away with Arnusya. They met with Iza at Warsaw's railway station. It turned out their homeowner was a blackmailer, who threatened to inform on them if he would not be paid. They moved to live with the Majewski family, who agreed to let them stay in return for a small sum and some house chores, including taking care of their 3 years old son. Ada was supposed to be adopted by the Majewski's after her mother died and her family perished in prison. Mr. Mayevski was a member of the Polish underground and quite educated. Mrs. Majewski did not know how to read and write, but hers elf confidence and linguistic skills suggested just the opposite.
Ada shopped in the local grocery every morning and went to the library each week. She longed to school, and tried to keep on learning by exploring the old notebooks of Mrs. Majewski's niece, but it was not easy: her working day was long and made it difficult for her to concentrate on her studies. She used to hide away some of the food that she was given in order to give it to Iza – in gratitude for all her help.
Mrs. Majewski was in contact with friends in the ghetto and tried to find shelter for children who were left behind. She also assisted their escape: they used to reside at the Majewski's house for a night before moving on to their new home. At that period 18 Jewish children found shelter at the Majewski's. Uncle Savek also stayed there for a few days.
Mrs. Majewski was asked to take care of a young girl whose family wanted to get out of the ghetto. She was 4 years old and Jewish looking, so it was difficult to find a foster family for her. She stayed with them for a while, and had to be taught to assume a new identity. In one of her visits Iza talked with her and discovered that she was the child of the Geography teacher in her high school – a most respected and loved teacher.
In mid-April their neighbors called Ada and Mrs Majewski to go the roof to see how the ghetto burns. It turned out that the attack on the ghetto began on April 19th, 1943, on the eve of Passover. The streets were almost empty and Jewish forces were prepared: the armed German forces were attacked by the Jewish Combat Organization and by the Jewish Military Union. They managed to bomb up a tank and the German forces had to retreat. After a few days of hard street fighting, the Germans changed tactics and on April 22nd began burning up the ghetto. More than 6000 Jews burned to death as the fighting continued. By May 16th, almost a month after the beginning of the operation, and about a week after the central command post of the resistance movement was discovered, the fighting subsided, but there were still sporadic resistance actions till June 1943. According to Jurgen Stroop, the German commander, 65065 Jews were captured and 13292 among them killed in the operation. He ordered to blow up the main synagogue, and declared that there is no longer a Jewish quarter in Warsaw.
During the fighting, Ada's main worries were for her uncles and relatives who were in the ghetto. Afterwards, they realized that they would have to take care of the little girl who resided with them: they knew that she will never be supported again by her mother. The Majewski bravely decided that she will stay with them. It was not easy to make her assume a new identity, and they had to change her looks, but later on she was able to play in the yard with the Majewski's little boy. Taking care of the two children enabled Ada to keep away the distressing thoughts concerning the war: she found it difficult to see how even left leaning Poles were not horrified by the brutal killings and destruction that happened in the ghetto, and were only slightly disturbed by the loss of goods at the fire. However, the children made her feel beloved and needed in a world of loneliness.
One day, while Ada was alone with the children at the apartment, she had to face an inquiry by a three men – a Nazi officer, a Polish policeman and a Pole of a German descent. They were not interested in Ada, but were highly suspicious of the little girl, and eventually made her confess that she was Jewish. It turned out that one of their neighbors realized that she was Jewish when he saw her creating scenes from her life in the ghetto and reported her to the authorities.
While the Majewski's were first told to report the offices of the Gestapo the very same day, they were then told they just had to donate a large sum of money to the German Red Cross – and to send the girl away. Mrs. Majewski managed to locate an orphanage that was ready to take the girl without any pay, and it was done a few days later.
In the beginning of the summer of 1944, while the Red Army was close to Warsaw, the rightist Polish resistance movement decided to revolt. On August 1st thousands of young Poles were drafted. Ada, who was 15, was eager to join and revenge the murders of her parents and her relatives. But after waiting for hours on line with her neighbors' daughter they were told that there were too many volunteers to fight and that their role will include collecting presents for the wounded rebels and to provide them medical care.
That night, when Ada returned back home, Mr. Majewski scolded her for endangering her life for anti-Semitic Poles who collaborated with the murders of Jews. I fact, Ada was relieved when he ordered her to cease her military activities.
Since Mrs. Majewski was about to give birth, they decided to move far away from the area where the battles took place. It was a most fortunate decision: a few hours later the local people were massacred by the German forces.
A few days later Mrs. Majewski gave birth to a boy, Andrzej. Since she suffered from hemorrhage and had to stay in bed, it was Ada's role to take care of her too.
On August 18th, 1944, two years after her mother was taken by the Nazis, Ada was captured by German forces – this time as a Pole. She was afraid that she was about to die, but a Polish police officer who was part of group explained to her that they were being sent to labor camps, introduced her to his wife, and suggested that they pretend to be a family.
Ada found it difficult to like her new "dad", especially because of the role of Polish policeman in the execution of the Jews, but she liked Helena Majewicz, her new "mom", who was fair looking and plump.
Ada was still certain that they were being sent to die, especially since they were not allowed to take any clothes with them, but they were optimistic, and it turned out that they were right. When the train finally stopped, Ada discovered that they were in Dresden, Germany
.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה