יום שלישי, 10 במרץ 2009

"נכנסנו מרצוננו הטוב לגיהינום..." - "We willingly went to hell…"

ביום הכיפורים תש”א, 12 באוקטובר פונו יהודי ורשה ל"אזור מגורים ליהודים בעיר ורשה כאמצעי זהירות נגד מחלת הטיפוס". אוכלוסיית היהודים, שמנתה 38% מאוכלוסיית העיר, הצטופפה באזור שהיווה 2% בלבד משטחהּ. רבים מן הבניינים נפגעו בהפצצות ולא היו ראויים למגורים, ורבבות בני אדם נעשו חסרי קורת גג. אלו נאלצו להשתכן בהריסות או בגינות ובשטחים פתוחים, אולם השלטונות החלו להפקיע את השטחים הריקים, והצפיפות בגטו הייתה לבלתי אפשרית.
הנאצים פקדו על הקמת מועצה יהודית, ה"יודנראט", שתפקידה היה להוציא לפועל את כל ההוראות והפקודות של שלטונות הצבא בעיר. הגסטאפו מינה את המהנדס אדם צ'רניאקוב ליושב ראש המועצה שכללה עוד 24 חברי מועצה ו-24 סגנים.
הגטו נתחם בחומה גבוהה אשר הפרידה אותו משאר חלקי העיר. הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. כנגד מאמציהם של הנאצים, פעלו היודנראט וארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים. ראשית כל - המוסדות הרשמיים של היודנראט, ואט-אט החלה לפעול בצידם רשת של פעילות תרבותית וציבורית ענפה בדמות כיתות לימוד, בתי יתומים, גמ”חים (מוסדות גמילות חסדים), בתי תמחוי וכן מסחר. תנועות פוליטיות שהיו פעילות בקרב יהודי מזרח אירופה בטרם הכיבוש הנאצי חידשו את פועלן. בגטו התפתחו חיי מותרות מסוימים; היו מעטים שהצליחו בהברחות והתעשרו. "עשירים חדשים" אלה נהגו לבלות במועדוני ערב ובמסעדות. על אף שהיוו אך מיעוט קטן, הם בלטו אל מול המצוקה האיומה והילדים המורעבים על בטנם הנפוחה.
הגטו חולק לשני חלקים, החלק הקטן, בו בד"כ התגוררו היהודים העשירים, והגטו הגדול בו התנאים היו קשים יותר. בין שני הגטאות הפריד רחוב חלודנה שהיה בחלק הארי. בתחילה היה מותר המעבר בין שני חלקי הגטו בשעות מסוימות עד הקמת גשר להולכי רגל אשר חיבר בין החלקים. בהתחלה היו היהודים יכולים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. לאחר שנותק הגטו מוורשה הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כאשר הוא כפוף ישירות לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. היודנראט הפך למעשה כלי בידי הגרמנים להגשמת מטרותיהם, חוקיהם וגזרותיהם, ועל כן הם דאגו להגדיל את כוחו.
החיים בגטו היו בלתי נסבלים. היהודים חיו בו בצפיפות נוראה, והפכו ברובם לחסרי כל רכוש שהוא בעל ערך. הרעב הביא ילדים ונערים צעירים אשר גופם היה קטן מספיק כדי לעבור במחילות ובסדקים - להתגנב אל ורשה ה"ארית" ולהשיג מזון דל בעד רכוש או כסף. רעב והצפיפות הביאו עד מהרה מחלות רבות, בצד תשישות ומועקה נפשית קשה בחודשים הראשונים. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 220 קלוריות ליום לאדם, כ-15% מהכמות הנדרשת לאדם עובד או לנער. גוויות החלו להצטבר ברחובות. בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור.
מה"אומשלגפלץ", נשלחו היהודים למחנות המוות. הם קיבלו הבטחה שישלחו מוורשה לעבודות במקומות רחוקים יותר ובתמורה הבטיחו להם כיכר לחם וצנצנת ריבה. יהודים רבים שסבלו מחרפת רעב הסכימו לצאת לעבודות חוץ למרות השמועות שפשטו על כך שהגרמנים שולחים יהודים לתאי גזים. היה קשה להאמין בשמועות אלו, יהודים רבים סירבו להעלות על דעתם שזו המציאות.
הגרמנים החליטו לנצל את היהודים שנותרו עדיין בגטו ולשלבם בעבודות מועילות. נפתחו בתי חרושת שונים שנקראו "שוּפים". חברת ההלוויות שבגטו שנקראה "הללר", עסקה בפינוי המתים ועובדיה היו נוהגים לקחת לעצמם את כרטיסי המזון, הבונות, של המתים וכך זכו במנות מזון נוספות.
הכניסה לגטו לא הייתה קשה ובשנת 1941 נכנסו עדה ואימה לגטו ורשה. הן התגוררו בביתן הישן שברחוב פרנצ'ישקנסקה ביחד עם מכרים ובני משפחה רבים. הצפיפות הייתה גדולה אך הן שמחו על כך שחזרו לחיק המשפחה ועל כך שהדוד סבק התאהב בבחורה נחמדה בשם אִיזה.
אצל עדה ואימה נותרו יריעות עור שאביה הסתיר מהגרמנים ובעזרת קשרים עם נוצרים מחוץ לגטו הן החליפו תמורתן מצרכי מזון ולפיכך לא סבלו מרעב.
דודה סבק קיבל הצעה להצטרף למשטרה היהודית בגטו, בגלל מבנה גופו האתלטי התאים מאוד לתפקיד שהבטיח את הישארותו בוורשה. סבק לא רצה לקחת חלק במשלוחים וסירב לקבל את התפקיד.
המשלוחים הלכו והתרבו מיום ליום.
ההליכה ברחובות הגטו נעשתה מסוכנת יותר ויותר. יום אחד יצאה עדה לטייל עם אימה כאשר לפתע ניגש אליהם נער צעיר, לבוש סמרטוטים ורזה, הוא הושיט את ידו אליהם וביקש נדבה. בטרם הספיקה אימה להוציא מטבעות מארנקה, ברח הנער. לאחר כמה ימים הבינו השתיים מדוע הוא ברח. התברר שהנער היה לא אחר מְאַרוּנק, חבר כיתתה שמספר שנים קודם, כשהייתה בת 9, הזמין אותה לצאת איתו להצגת תאטרון בחברת אמו. הנער, שהיה פעם שמנמן ובעל לחיים מלאות, הפך עתה לשלד וכשזיהה את עדה ואימה העדיף לוותר על הנדבה ובלבד שלא ייחשף במצבו הקשה.
בגטו היו מקרי התאבדות לא מעטים, ביניהם גם בעלי בית המרקחת, שכניהם של משפ' לובלצ'יק, גב' ציטרון ובנה הצעיר שאצלם התחבאו בעת ההפצצות על ורשה ב-1939, ניסו להתקבל לעבודה ב"שוּפים" ולא הצליחו. אחרי מס' ימים שבהם עדה ואימה לא ראו אותם, הן נכנסו לדירתם ולעיניהם נגלה מחזה מחריד – האם ובנה שוכבים במיטה הזוגית ללא רוח חיים. כנראה בגלל שלא הצליחו להתקבל לעבודה, החליטו להחיש את מותם ובעזרת אמצעים מבית המרקחת שלהם, התאבדו. מקרה נוסף של התאבדות שזעזע את הגטו היה התאבדותו של אדם צ'רניאקוב, ראש ה"יודנראט". בזמן ה"אקציה הגדולה" ידע צ'רניאקוב כי כל היהודים שהגרמנים דרשו מועדים להשמדה. בהבינו כי כל הבטחות הנאצים שניתנו לו בעבר הן חסרות שחר, נטל את חייו. העמדות בגטו היו מעורבות בנושא התאבדותו, חלק טענו כי התאבדותו מהווה סימן של חולשה וחלק ראו בו גיבור. ע"פ מכתב שכנראה שהוא השאיר לאשתו, הוא הסביר שהגרמנים דרשו ממנו לחתום על משלוח של אלפי יהודים מהגטו לטרבלינקה והוא לא היה מוכן לשתף פעולה.
כאחד התנאים לעבודתם במפעל המברשות, עזבו עדה ומשפחתה את דירתם ברח' פרנצ'ישקנסקה וכעת הצטופפו בחדר אחד עדה, אימה, סבתה, דודתה יאדזיה עם בעלה ושתי בנותיהם ועוד כמה קרובי משפחה של דוד יאנק, ביניהם אחותו, בעלה ובתם ארנוּסיה. שגרת העבודה הייתה קשה, כל יום משעות הבוקר המוקדמות עד מאוחר בלילה, ישבו סביב שולחנות ענקיים והכניסו עשבי אורז לתוך חורים שהוכנו מבעוד מועד על פיסות קרשים. למרות העבודה הקשה, הם היו מאושרים שקיבלו עבודה וכך בעצם הבטיחו לעצמם שיישארו בגטו. האנשים שלא עבדו נתפסו ע"י הגרמנים ונשלחו מהגטו, ובמקביל החלו הנאצים לחפש במקומות העבודה זקנים וילדים שבאו עם בני משפחותיהם לעבוד. הם נהגו לערוך מסדר לכל העובדים ולחפש את הזקנים, הילדים והחולים. במפעל שבו עדה עבדה היו כמה ילדים שהוריהם נאלצו לסמם אותם בכדורי שינה ולהחביאם בשעת החיפושים. את סבתה של עדה נהגו להחביא בגומחה שהייתה בקיר מאחורי ארון. עדה נראתה צעירה לגילה ולכן גם היא הייתה בסכנה. על-מנת שתראה מבוגרת יותר, הייתה אימה מלבישה אותה בשמלות, מאפרת אותה ועדה הייתה נועלת נעלי עקב. הודות למאמציה של אימה, ניצלה עדה כמה פעמים מהגורל האכזר שארב לפתחה.
ב-21 ביולי 1942, ערב תשעה באב תש"ב, הגיעה אל בניין היודנראט קבוצה מצומצמת של אנשי אס אס ואס דה, ו-11 מחברי הנהלת היודנראט ששהו אותה עת בבניין ועימם עשרות פקידים הועלו על רכבים והובלו אל בית כלא בוורשה. באותה העת עברה פלוגה של חיילים ברחובות הגטו, וביצעה ירי ללא הבחנה באנשי גטו. קצין צבא גרמני הודיע ליודנראט כי הולכים לפנות את הגטו מזרחה והמכסה שעל היודנראט לספק עמדה על 6,000 איש ליום, אשר יפונו אל ה"אומשלגפלץ" (כיכר השילוח) - רחבה שבין בנייני בית החולים ברחוב סטאבקי. כל מפונה ייקח מטען של עד 15 ק"ג ומזון לשלושה ימים. ביומיים הראשונים התנהל הפינוי כפי שדרשו הנאצים. ב-23 ביולי נדרש היודנראט להגדיל את הכמות ל-7,000 איש ביום, ויומיים אחר-כך ל-10,000 איש ביום. אקציה זו כונתה "האקציה הגדולה".
ב-18 באוגוסט 1942, נערכה אקציה גם במפעל בו עדה ואימה עבדו. הן ירדו למטה לאחר שהחביאו את סבתה, כהרגלן, ועדה נעמדה מאחורי אימה. לפתע, הסיטה אימה את מבטחה לאחור וראתה כמה ילדים שעמדו מאחורי עדה. היא חששה שלידם עדה נראתה צעירה יותר והחליפה איתה מקום. אך הפעם האקציה הייתה שונה, הנאצים לא חיפשו ילדים וזקנים אלא פשוט עברו אחד אחד וצעקו "אחד ימינה והשני שמאלה". הודות לכך שעדה ואימה החליפו מקום, עדה ניצלה ואימה יועדה למשלוח. דוד יאנק, שהיה אחד המנהלים במפעל, ראה כי אימה וגיסו מיועדים למשלוח והבטיח כי ינסה לעשות הכל על-מנת לשנות את רוע הגזירה, אך זה לא הצליח ועדה נותרה יתומה מאב ואם.
לפי מסמכי הגרמנים, במשך 58 ימי האקציה גורשו 300,000 גברים, נשים וילדים; כולם נשלחו להשמדה במחנה טרבלינקה.
דודה אִיזה ודוד סבק הצליחו לעזוב את הגטו ואִיזה הבטיחה שהיא תנסה למצוא מקום לאחותה הקטנה, רותקה, ולעדה מקום מסתור מחוץ לגטו. דודתה של עדה, מלגוסיה ובעלה הניאק הסכימו לשלם ובלבד שיימצא מישהו שיסכים לקחת אותה בצד הארי.
ב-18 בינואר 1943 נלקחה רותקה, אחותה של אִיזה, שהייתה אז ידידת נפשה של עדה בתקופה קשה זו.
בינתיים, בני המשפחה שהיו מחוץ לגטו עשו מאמצים גדולים כדי לנסות להציל את הקרובים שנותרו בגטו. הם מצאו מקום לא הרחק מוורשה בעיירה קטנה בשם "רמברטוב", שהסכים לקחת גם את עדה וגם את קרובת משפחה, ארנוּסיה.
היציאה מהגטו אורגנה ע"י מבריחים יהודים שהיו להם קשרים ושותפים מחוץ לגטו. מכיוון שכבר בתחילת ימי הגטו ציוו הנאצים על היהודים להיפטר מכל מעילי הפרווה שברשותם, היו שמועות שיהודים שהצליחו לברוח זוהו כיהודים בגלל שלא היו להם פרוות. לפיכך, על-מנת שלא יזהו אותה בצד הארי, היה צורך לתפור לעדה פרווה למעיל. למזלה, הם מצאו ברחוב כלב פודל לבן שפרוותו יועדה לטובת פעולת ההצלה והבריחה של עדה.
הגטו היה מוקף חומה גבוהה שעליה היו שברי זכוכית. בסמוך לחומה, בצד הפנימי של הגטו, לא היו גרמנים ולא הייתה בעיה לטפס. אך בצד השני של החומה, נערכו לעתים קרובות סיורים של המשמר הגרמני. הבריחות מהגטו תוכננו לשעת לילה מאוחרת, גם משום שהסיורים של הגרמנים בשעות האלה היו דלילים והחיילים היו פחות ערניים וגם משום שהפולנים היו סגורים בבתיהם מפאת העוצר שהונהג בשעות הלילה. הבריחה של עדה אורגנה ע"י יהודים ופולנים ששיתפו פעולה לאחר שקיבלו תשלום כספי גבוה.
"השעה היעודה הגיעה. היינו בהמתנה עד שהמבריחים המקומיים בצד של הגטו קיבלו איתות מהצד השני של החומה והבינו שהחייל הגרמני, זה שהיה על משמרתו, מתרחק מהחומה. קיבלתי הוראה לעלות בסולם, אולם עוד בטרם הספקתי להגיע לשלבים העליונים של הסולם, הגרמני חזר, המבריחים של ציוו עלי לרדת. הדבר חזר על עצמו פעמיים. בפעם השלישית הצלחתי לעלות במהירות עד הסוף לפני שהמשמר הגיע. הייתי מבוהלת. "לקפוץ או לא לקפוץ?" – עברה בי לשנייה מחשבה הססנית. הבטיחו לי שהמבריח הפולני יעמוד למטה ויקבל אותי לזרועותיו... עמדתי עוד כמה שניות על החומה... אזרתי אומץ: "על החיים ועל המוות". קפצתי ישר לזרועות המבריח."

On October 12th, 1941, in Yom Kippur, Warsaw's Jews were sent to what was described as "a special quarter for Jews meant to protect them against typhus". Jews constituted 38% of the whole population; they were assigned only 2% of Warsaw's size. Many of the buildings were damaged because of the German bombardments and were not suitable for living: ten of thousands became homeless, and had to reside among the ruins or in open spaces. However, the authorities began to confiscate open spaces, and life at the ghetto became unbearable.
The Nazis ordered the establishment of a Jewish council, the "Judenrat", whose role was to execute all the orders and commands of the military rule. The Gestapo nominated Adam Czerniaków as the head of the council that had 24 members and 24 deputy members.
The ghetto was surrounded by a high wall that separated it from the city's other parts. The Nazis made sure the living conditions were abysmal – it was crowded, and the people suffered because of hunger and bad sanitation – with the intention of increasing the death ratio.
The Judenrat and other Jewish organizations aimed at subverting the Nazis' intentions by making living conditions better, by helping each other and by developing communal institutions. Besides the official institutions of the Judenrat, a network of cultural and social activity slowly emerged, encompassing schools, orphanages, soup kitchens, and even shops. Political movements that were active among East European Jews before the Nazi occupation resumed their activities. A certain luxury emerged in the ghetto` some even became rich due to their smuggling activity. The "nouveaux riches" used to go out to night clubs and restaurants, but they were a small minority that stood out against the horrible distress of most of the Jewish population.
The ghetto was divided to two parts: the small part, where the rich Jews usually resided, and the large part, where the conditions were harsher. Halodona Street, that was part of the Arian area, separated the two parts of the ghetto. At the beginning, movement on the street between the two parts was allowed until a special bridge was erected. The Gestapo informed the Judenrat that this situation would continue and that the Jews do not need to relocate their businesses to the ghetto. However, on November 16th, 1941, all the passageways in the wall that surrounded the ghetto were blocked. The only persons who were allowed to leave the ghetto were persons whose work was most valuable to the authorities. After the ghetto was cut off from the other parts of Warsaw, the Judenrat became its highest authority, directly subordinated to the Jewish department of the Gestapo. In essence, the Judenrat became instrumental to fulfilling the Nazis's goals, a means to their laws and decrees – and thus they took care to increase its powers.
Living conditions in the ghetto were unbearable. The population lived in great poverty and under most crowded conditions. Only young boys, whose body was small enough to let them get outside of the ghetto, were able to sneak out to the Arian part of Warsaw in order to get food in exchange for goods or money. In the first months the Jewish population suffered from physical disease and from mental exhaustion. The food ration was only 220 calories per person – 15% of the needed allotment to a working person or a teenager. Bodies were soon accumulating in the streets of the ghetto. In the first year 43,258 died, third of them from malnutrition. During this period, Jews from other parts of Poland continued to be sent to the ghetto.
While the rumors about the gas chambers began to spread, most of the population found it hard to believe that the Jews were being sent to death camps. They were hungry and desperate, and preferred to adhere to the promise that they were relocated from Warsaw to work in other parts of Poland in exchange for a loaf of bread and a jar of marmalade. To many, reality was simply unbelievable.
Getting inside the ghetto was not difficult for Ada and her mother. They lived in their old place with many friends and family members. The conditions were difficult, but they were happy to reunite with their family. They still had contacts with non-Jewish friends outside the ghetto, and were able to exchange leather sheets for food – thus avoiding hunger.
One day Ada and her mother went for a stroll when suddenly a young thin boy, dressed in tornout clothes, asked them for charity – and then disappeared before they were able to hand him a few coins. Sometime later they realized that this was Ada's childhood friend, who went with her to the theatre when they were 9 years old. In the past, he was a chubby boy, full of life; and he preferred to avoid contact with Ada and gave up the charity so that she would not see him in his present condition.
Living in the ghetto became dangerous. The deportations to the death camps increased on a daily basis. There were numerous suicide attempts. Their neighbors, Mrs. Citron and her young boy, who gave them shelter during the bombardments of Warsaw in 1939, were among them. Having failed to secure work, they hastened their dearth with drugs from their pharmacy.
Another suicide that shocked the ghetto was Adam Czerniaków's, the head of the Judenrat. He decided to take his own life during the "great action", having realized that all the promises that were given to him by the Nazis were false. In a letter to his wife, he explained that he could not cooperate with the Nazis' demand that he would sign a decree to send thousands of Jews from the ghetto to the death camp in Treblinka. His suicide was perceived by some as a sign of weakness. For others, it was heroic.
Ada and her family had to leave their apartment when they began working in a brush factory, and more than ten of them – Ada, her mother, her grandmother, her aunt Yadzia with her husband and their two daughters, and some relatives of her uncle Janek – among them his sister, her husband and their daughter Arnusya – shared only one room.
Their daily routine was most demanding. From dawn till late in the evening they all sat around huge desks, inserting rice weeds to holes that were pre-prepared in pieces of wood. Despite the hard work they were happy for their success in securing a place for themselves in the ghetto: people who did not have work were sent away by the Nazis.
Additionally, the Germans began inspecting all the workers – looking for children and for old people who could not work. Some of the children of workers in Ada's plant had to be given sleeping pills and hidden in a secure place during the searches. Ada's grandmother used to hide in a hole in the wall, behind a closet. Ada herself looked younger than her real age and was in danger. To make her look older, her mother used to dress her up and apply make-up to her face. Due to her mother efforts, Ada was saved several times from deadly dangers.
On July 21st 1942, on the eve of one of the holiest days in the Hebrew calendar, a small group of SS and SD forces took 11 members of the Judenrat leadership and dozens of its staff to a prison in Warsaw. At the same time, a military company shot passer-byes in the streets of the ghetto.
The "Great action" (in German: Grossaktion) began. The Judenrat was informed that the ghetto would be evacuated to the east, and that 6000 Jews were to be deported on a daily basis. Each one of them was ordered to take food supply for three days and up to 15 kg of his/hers personal belongings. The first days of the deportation went smoothly, and the Nazis increased the numbers of deportees – first to 7000 a day and then 10000 a day.
On August 18th 1942 the Nazi forces reached the factory where Ada and her mother worked. The family followed the usual routine, first hiding the grandmother, but this time was different. Ada's mother shifted places with Ada, trying to separate her from the children, but the Nazis were not looking for the young and the elderly. They took Ada's mother away, leaving Ada behind. Ada's uncle tried to prevent them from sending Ada's mother to the death camps, but to no avail: Ada became orphaned from her father and her mother.
According to German documents, more than 300000 people were deported during the 58 days of the "Great action": men, women, and children were sent to the death camp of Treblinka.
Aunt Iza and Uncle Savek managed to leave the ghetto, promising to try to find a shelter for Ada out of the ghetto. Ada's other aunt and her husband agreed to pay to anyone who was willing to smuggle her to the Arian side of Warsaw.
On January 18th 1943, the Nazis captured Iza's sister, Rutka, who became Ada's soul mate in these hard times.
Meanwhile, family members who resided outside of the ghetto made great efforts to save the relatives who were left behind. They found a place for Ada and Arnusya in a small town not far away from Warsaw.
The escape was arranged by Jewish smugglers who had accomplices and contacts outside of the ghetto. Since the Nazi ordered from the early days of the ghetto that Jews dispose of their fur coats, it was necessary to arrange such a coat for Ada – so that she would not be suspected of being Jewish. Luckily, they managed to locate such a fur on time.
The ghetto was surrounded by a high wall, covered with broken glass. German forces patrolled the Arian side regularly, Ada's escape was scheduled to take place late at night, while the Polish population was under curfew and the German forces became sparser and less alert. She was assisted by Jews and by their Poles partners, who received high sums of money.
Ada remembers: "The designated hour arrived. We were in waiting while the smugglers on the Jewish side of the wall were signaled from the other side that the German soldiers were far away. I was ordered to step up a ladder when the German soldier returned. This happened several times before I was able to quickly reach the top of the wall. Should I jump? I was told that the Polish smuggler would catch me in his arms. After a few seconds of hesitation, I jumped".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה