יום רביעי, 25 בפברואר 2009

בחזרה בוורשה Back in Warsaw

ורשה לא נראתה כלל כמו העיר שזכרה. למרות ששוחררה כבר ב-17.1.1945 - זמן מה לפני שהגיעו עדה ו"הוריה" לוורשה, העיר הייתה כעיר רפאים עם איי חורבות ושלדי בתים, רחוקה מלהיות מקום שוקק חיים כמו שהייתה לפני המלחמה.
עדה והזוג מייביץ מיהרו להגיע לבית הזוג, מחוץ לעיר. הבית נמצא בשלמותו ללא פגע. השכנים סיפרו כי ורשה נהרסה כליל ו-85% מבתי העיר נפגעו. הבתים מחוץ לעיר נפגעו פחות וזה היה המזל של הזוג מייביץ.
הסיכוי למצוא מישהו ממשפחת מייבסקי היה קטן, אך עדה הייתה נחושה בדעתה לגלות מה עלה בגורלם. היא הודיעה ל"הוריה" כי היא נוסעת לוורשה לבדוק מי נשאר ממשפחתה והבטיחה להם שתישאר עמם לצמיתות במידה ולא תמצא אף אחד. לאחר תחנונים מעטים, ויתר "אביה" על הרעיון להתלוות אליה לחיפושיה והיא עשתה את דרכה לביתם של הזוג מייבסקי ברחוב אובוזובה. ביתם היה שלם, כשעמדה מולו רגליה של עדה רעדו וליבה הלם בחזהּ . אחוזת חיל ורְעָדָה דפקה בדלת. באותן שניות בהן חיכתה שהדלת יפתח, עברו לנגד עיניה של עדה תמונות מהימים שבילתה בדירה, ואת מוחה הציפו שאלות רבות שעסקו בעיקר בשאלה מי יעמוד בפתח הדלת.
כאשר נפתחה הדלת לא היה גבול לאושרה של עדה - מולה עמדה גברת מייבסקי עם אנדזיי התינוק בזרועותיה. עדה נפלה על צווארה ובלי משים לב מעכה את התינוק שצרח בכל כוחו. עדה וגברת מייבסקי חיבקו זו את זו תוך התעלמות מבכיו של הקטן ובתוך שניות הצטרף אליהן דנוש הקטן ששמע את המהומה והגיע בריצה. בתחילה הוא היסס, אך עד מהרה נזכר וזיהה את עדה והסתער עליה בשמחה ובחיבוקים. כמו פעם, הוא נצמד לחצאיתהּ. לאחר שהתאוששו מהפגישה המרגשת הגיע תור השאלות והבירורים. עדה העזה ושאלה "איפה אדון מייבסקי?"
דמעות הציפו את עיניה וגברת מייבסקי סיפרה: "כמה שבועות אחרי שלקחו אותך, ציוו הגרמנים על כל הגברים להתייצב לעבודה. הם איימו כהרגלם שכל מי שיסתתר - יוצא להורג. היה לי קשה להיפרד ממנו, ועוד במצבי, עם שני ילדים קטנים, כשאני אחרי לידה. ביקשתי שיתחבא, שיישאר איתנו. לא האמנתי שהגרמנים שולחים את הפולנים למחנות עבודה וחששתי שמדובר במחנה השמדה." בסופו של הסיפור, מר מייבסקי פחד להתחמק ולהסתתר. הוא נענה לפקודה, התייצב בהתאם להוראות ונשלח למחנה הריכוז "רוס-רוזן" בגרמניה, ממנו לא חזר. גברת מייבסקי הייתה בטוחה שגורלה של עדה היה זהה.
העובדה שאדון מייבסקי איננו רק הוסיפה וחיזקה את מחשבותיה הנוגות על כך שנשארה היהודיה היחידה בפולין ולכן לא העזה לשאול לגורלם של בני משפחתה. הנחמה שלה הייתה שנשארו לה כמה אנשים קרובים שבמחיצתם לא תצטרך לחיות בשקר.
כשנרגעה מעט, סיפרה לה גברת מייבסקי על דודתה פלה שנותרה בחיים. גברת מייבסקי לא ידעה היכן היא מתגוררת אך היא סיפרה לעדה שהיא עובדת במחסן ענקי בו מוכרים סחורות לחיילים רוסים. בנוגע לשאר בני משפחתה, לא ידעה גברת מייבסקי דבר.
לאחר שעות של דיבורים, נאלצה עדה לחזור להוריה המדומים ולעדכן אותם בתוצאות החיפושים. כשסיפרה לאימה המדומה על דודתה, אמרה גברת מייביץ כי קשה לה להיפרד מעדה ולבה התמלא עצב. אך למרות הצער, המשיכה לדאוג לעדה וחיפשה דרכים לשפר את חזותה לקראת הפגישה עם דודתה פלה. תנאי החיים הקשים עכבו את התפתחותה הפיזית של עדה, היא הייתה רזה, חיוורת ונמוכה יחסית לגילה. בתוך הסמרטוטים שהם לקחו מבתי הגרמנים, מצאו עדה וגברת מייביץ שמלה פרחונית בה נראתה עדה קצת יותר מלאה. לאחר רחצה וסידור שערה, תלתליה היו מסודרים בקפידה ועדה הייתה מרוצה.
על מפתן הדלת היססה קלות והרגישה עדה כי היא חייבת להתוודות בפני גברת מייביץ ולספר לה מי היא באמת. עדה נזכרת: "בקול רועד הודעתי ל"אמי" שיש דבר מה אותו הסתרתי מפניה במשך חודשים רבים: 'אני לא פולנייה - אמרתי בלחש, מה שכלל לא היה נכון, כי אכן הייתי יהודייה פולנייה. מה שהייתי צריכה להגיד הוא שאני יהודייה ולא נוצריה...
אמי החלה לקפוץ משמחה. תגובתה הייתה מאוד לא צפויה ואני לא הבנתי.
'תמיד חשבתי שאת צרפתייה' - אמרה בהתלהבות - 'בעיקר כששמעתי אותך מדברת עם השבויים הצרפתים'.
'לא, לא, את לא מבינה' - העמדתי אותה על טעותה - 'בעצם אני כן פולנייה, אלא שאיני נוצריה אלא יהודיה'. הבעת פניה השתנתה באחת. היא הביטה בי כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה בחייה."
בעודה נסערת, הבהירה גברת מייביץ לעדה שהיא נדהמת ומאוכזבת ואמרה לה לא לגלות לבעלה את הסוד, כי הוא אוהב אותה מאוד ויהיה לו קשה להשלים עם הידיעה שעדה שיקרה להם לאורך תקופה ארוכה. וגם, אדון מייביץ לא יסלח לעצמו על כך שנפשו נקשרה אל נערה יהודיה, הרי זו הדת השנואה עליו.
עדה הבטיחה ל"אמה" שהיא תמשיך להסתיר את זהותה ולהתחזות לנוצריה, ובליבה חשבה שגם ככה יאלצו להיפרד בקרוב. בטרם יצאה לדרכה, "אמה" אמרה לעדה כי הידיעה על היותה יהודייה אינה משפיעה על אהבתה כלפיה, והודיעה לה כי אם היא תחליט לחזור אליהם, הם יקבלו אותה בזרועות פתוחות.
כעת, במצפון נקי, יצאה עדה לדרכה לפגוש את דודתה פלה, האחות הגדולה של אביה האמיתי. לפני המלחמה הן לא היו ממש קרובות - דודה פלה התגוררה די רחוק מביתם של עדה ומשפחתה. אחרי שיצאה מהגטו, שמעה עדה שהדודה ושתי בנותיה נמצאות בצד הפולני אך היא לא הצליחה לפגוש אף אחת מהן במשך כל התקופה. עדה נזכרה בפגישות עד דודה פלה בחגים, כאשר כל המשפחה התקבצה ביחד בביתם של עדה והוריה.
לְפלה ובעלה היו שתי בנות: אירקה, שהייתה גדולה מְעדה ב-4 שנים ודנושיה שהייתה קטנה מעדה בשנה. עדה לא אהבה את ביקוריהם בביתה מכיוון שאירקה התעלמה מעדה כי הרגישה מבוגרת, ודנושיה הייתה מפזרת את צעצועיה של עדה ומבקשת לקבל חלק מהם לעצמה. בדרכה לדודה פלה, הציפו את עדה געגועים עזים לאותם ימים.
את המחסן בו עבדה פלה מצאה עדה בקלות. היא נכנסה לאולם ענק ומיד קלטה את דודתה בין המוכרות הרבות שהיו שם. היא הייתה יפה כמו שזכרה אותה עדה, בגדיה היו נאים ותסרוקתה צנועה ומחמיאה. ברגליים רועדות צעדה עדה לקראתה וכשהבחינה בה דודתה, קראה בתדהמה: "אדצ'קה, זו את? אבל ריבונו של עולם, איך את נראית?"
רק לאחר זמן מה הבינה עדה כי התגובה של דודתה נבעה מכך שחוש האסתטיקה שלה היה חזק יותר מההתרגשות שלה. פלה רצתה להציג אותה בפני חברותיה לעבודה, אך התביישה במראה שלה ולמרבה הפלא, הבושה הייתה אף היא חזקה יותר מהשמחה על כך שחיה.
לאחר שהתעשתה והתגברה על המבוכה, סיפרה עדה לדודתה כיצד שרדה את המלחמה. עדה סלחה לדודתה על תגובתה הראשונית שפגעה בה מאוד.
דודתה סיפרה לה כי איבדה את בעלה לאחר שנשאר בגטו עד סוף המרד. גם משפחתה של דודה יאדזיה הושמדה, היא ובתה הגדולה, הלינקה, נספו במיידנק. גם ארוסה של הלניקה נספה יחד איתן לאחר שהצטרף למשטרה היהודית בחושבו שזה יעזור לו להציל את משפחתו, אך כשזה לא עזר הצטרף להלינקה מרצונו החופשי ונספה איתה במיידנק. אנשים ששרדו את המחנה במיידנק סיפרו לפלה כי דודה יאדזיה סבלה מאוד לפני שנהרגה - היא הייתה "מוזולמנית", הכינוי שניתן לאנשים הרעבים שנראו כמו שלדים מהלכים.
מיידנק היה מחנה השמדה נאצי, הממוקם כארבעה קילומטרים ממרכז העיר לובלין בפולין. שלא כמו מחנות ריכוז והשמדה נאציים אחרים, מיידנק לא הוחבא ביער מרוחק או הוסתר על ידי מכשולים טבעיים, וגם לא הוקף ב"אזור בטחון". מבני המחנה שרדו את המלחמה ובניגוד למחנות אחרים, לא הושמדו על ידי הנאצים. כיום קיים במקום אתר הנצחה.
המחנה הוקם בנובמבר 1941
בפקודתו של היינריך הימלר, לאחר שזה ביקר בלובלין ביולי אותה שנה. מיידנק היה מחנה שבויים של האס אס, תחת פיקודו של קארל אוטו קוך. בפברואר 1943 הוא הוסב למחנה ריכוז.
השם ניתן למחנה
על ידי תושבים מקומיים, שלבטח ידעו על קיומו.
בשיא פעילותו, הוא הכיל 50,000 אסירים. בחודשים הראשונים של 1942, נעשו ואושרו תכניות להרחיב את מיידנק כך שיכיל עד 250,000 אסירים. בין אפריל 1942 ליולי 1944, התבצעה במיידנק השמדה בתאי גזים ובמשרפות. הקורבנות נרצחו עם הגעתם למחנה. מספר הנספים נאמד ב-200,000. מספר היהודים שניספו במחנה מוערך כיום בכ-60,000. רבים מהניספים היו גם שבויי מלחמה סובייטים ופולנים.
דודה פלה גם עידכנה אותה בנוגע להמצאותם של בני המשפחה שנותרו בחיים. עדה שמחה לשמוע שדוד סבק הצליח לברוח אחרי שנתפס ע"י הגרמנים בזמן המרד הפולני. הוא קפץ מקרון הרכבת בדרך לגרמניה, נדד בין כפרים באזור קרקוב, עד שהגיע למשק חקלאי גדול. שם לקחה אותו בעלת המשק תחת חסותה וסיפקה לו תנאים מצויינים. סבק לא הסתיר מהאישה את יהדותו והקשר ביניהם אף גלש למישור אינטימי. סבק נשאר איתה גם אחרי המלחמה לעוד כמה חודשים.
שמחתה הייתה רבה כאשר שמעה עדה שגם דודתה מלגוסיה ודודהּ הניאק נותרו בחיים. בנוסף, יומיים בטרם הגיע עדה לדודתה פלה, חזרו מגרמניה גם דודתה אִיזה והבת הגדולה של פלה, אירקה. כעת היא הרגישה שיש לה משפחה, היא כבר לא לבד.
דוד סבק עסק במסחר ובילה את רוב זמנו בנסיעות, דודה מלגוסיה ובעלה היו באזור ההרים, הרחק מוורשה ולכן יכלה עדה לפגוש רק את דודה איזה שהתגוררה בוורשה. ואכן, נפרדה עדה מדודתה והלכה לפגוש את אִיזה בביתה שבוורשה.
כאשר הגיעה למקום שבו גרה דודתה אִיזה, דפקה עדה על הדלת ומולה עמדה בחורה צעירה שברגע שבו גילתה מי עומדת מולה, קפצה הבחורה על עדה וסיפרה לה בהתרגשות כי היא נשלחה עם אִיזה לברליך בזמן המרד בוורשה. היא סיפרה כי במהלך שהותן במחנה בברלין לא הפסיקה אִיזה לדבר על עדה והתפללה שהיא ובעלה, סבק, ישארו בחיים. בדירה פגשה עדה שלוש בחורות שנשלחו עם אִיזה לעבודות כפיה בגרמניה. במפעל הגרמני הן היו יחד ארבע חברות - 3 יהודיות ונוצריה שידעה את מוצאן של חברותיה, עדה קינאה באִיזה על כך שלא נאצלה להסתיר את זהותה וחשבה כי מכיוון שכך היה לאִיזה קל יותר. כאשר אִיזה חזרה היתה היא הייתה מאושרת למצוא את עדה בריאה ושלמה. השתיים ישבו יחד שעות ארוכות וסיפרו זו לזו את קורותיהם בתקופה שחלפה מאז שנפרדו. עדה מספרת: "עכשיו שמעתי לראשונה על סבתא. היא הייתה בזמן המרד במקלט עם דוד סבק ובזמן ההפצצה התפשטה שמועה שהגרמנים הכניסו למקלט סם רעיל. כולם מיהרו לצאת החוצה, ודוד סבק שהיה גבר חזק הצליח לצאת בין הראשונים ומשך את סבתא אתו. אלא שהיא נזכרה ששכחה במקלט את המזוודה הקטנה עם התרופות, עזבה אותו וחזרה פנימה.
בינתיים ההפצצה נמשכה, חלקו הקדמי של המקלט נהרס וסתא לא הצליחה לפלס את דרכה החוצה. אחרי המלחמה סבק מצא את המקום, חילץ את גופתה וקבר אותה בבית הקברות היהודי בוורשה."
אִיזה סיפרה לעדה כי דודהּ הניאק שרד את מרד ורשה וכי הוא ואשתו מתכננים לעלות לישראל.
סיפוריה של אִיזה העציבו את עדה מאוד והיא לא הצליחה להפסיק לבכות.
הפרידה מהזוג מייביץ הייתה קשה. הם אהבו את עדה מאוד ואף תכננו לאמץ אותה באופן רשמי. הם נפרדו בתחושה כבדה והמשיכו ושמרו על קשר עד אשר גילה אדון מייביץ את זהותה האמיתית של עדה והקשר נותק.
מהר מאוד החלו עדה ואיזה בחיפוש מקום מגורים בוורשה להן ולסבק. היה לכולם ברור שעדה תתגורר איתם, הרי סבק היה עמה מרגע שנולדה והיה האדם הקרוב ביותר שנותר לה לאחר מות הוריה.
עדה חיה תקופה מה עם דוד סבק ואִיזה בעיר קליש בה הם התגוררו בדירה צנועה עם משפחה נוספת שבה היו תמיד אורחים והבית היה פתוח בכל שעות היום והערב.
עדה לא שכחה את יוזיו. היא כתבה לו מכתב בו התוודתה כי היא יהודיה וכי היא מצאה כמה קרובי משפחה. הוא מצידו ענה לה שהוא מוכן להתגייר ובלבד שתהיה שלו. אך המכשול שעמד בדרכם לא היה רק יהדותה של עדה אלא גם העובדה שהיא מעוניינת לחזור ללימודים. לפני המלחמה סיימה עדה רק 4 שנות לימוד והיא רצתה להשלים את הפער שצברה. בגיל 16 נרשמה ללימודים למבוגרים ובהמלך שנה אחת סיימה חומר לימודי של 3 כיתות.
עדה מספרת: "הגיע הרגע ואִיזה סיפרה לי שהיא בהריון. הבשורה המשמחת גרמה להתלהבות גדולה לא רק אצלי, אלא גם בקרב על חוג ידידינו ומכרינו. זה יהיה הילד הראשון שיוולד במשפחתנו אחר המלחמה... ב-26 בפברואר 1946 נולד דוד אלכסנדר, בן הדוד הראשון שלי אחרי המלחמה. בחרנו את השם דוד כדי להנציח את שם הסבא שלנו." כל רגע פנוי שהיה לה הקדישה עדה לטיפול בתינוק. דוד הקטן, שבפולין קראו לו בשמו השני, אלכסנדר, ליווה את עדה וחבריה לכל מקום.
הקיץ הגיע ואִיזה רצתה לעזוב את קליש ולעבור לעיר הגדולה. הסיכוי למצוא דירה בוורשה בעת ההיא היה אפסי והיא החליטה לחפש דירה בלודז'. לעדה היה קשה לעזוב את חבריה ואת בית הספר בקליש, אך היא לא יכלה להתנגד לרצונותיה של דודתה. לודז' הייתה באותו זמן העיר המרכזית בפולין ורחובותיה שקקו חיים והאווירה הייתה תוססת. מציאת דירה בלודז' הייתה כמעט בלתי אפשרית ועד שמצאו מקום לגור בלודז', גרו אִיזה, סבק ודוד באזור נופש שבו שכרו דירה. מכיוון שהחלה כבר שנת הלימודים והם עדיין לא מצאו דירה בלודז', נענתה עדה להפצרותיה של הלינקה, החברה של אִיזה, ועברה לגור איתה בחדרון שבו התגוררה במרכז לודז', בבית הנוער הציוני האקדמי של "האיחוד".
באחד מביקוריה במשרד שהיה שייך לנוער הציוני, פגשה עדה קצין פולני צעיר ומרשים. עיניו היו תכולות, שערותיו בלונדיניות ושפמו שופע. היא הייתה משוכנעת שהוא איננו יהודי. לאחר שהציגה אותה הלינקה בפני הקצין ולמרות מבוכתה, שאלה אותו עדה בנוגע לדירה להשכרה. הקצין הציג עצמו כשמואל ווילנברג ועד מהרה התברר לעדה כי הוא יהודי. הוא אמר לעדה כי יש לו דירה עם שני חדרים, מטבח, שירותים ואמבטיה במרכז העיר אך היא תוכל לקבל אותה רק אם תתחתן עמו. לכולם היה ברור כי הדברים נאמרו בצחוק ולא היה בהם שמץ של רצינות.
לבסוף מצאו סבק ואִיזה דירה בלודז' שבמקרה היא הייתה באותו רחוב בו התגורר הקצין הפולני, ברחוב נברוט בבניין מספר 39.
הדירה החדשה שלהם היוותה מוקד עלייה לרגל לכל אוהבי המסיבות. אִיזה פגשה אנשים חדשים, קשרה קשרים והזמינה את כולם לביתם.
על התפנית בקשר עם שמואל ווילנברג מספרת עדה את הדברים הבאים: "באחד הימים כשחזרתי מבית הספר פגשתי את שמואל ווילנברג. חיכיתי בתחנה לרכבת החשמלית ולפתע הבחנתי בו. הכרתי אותו מיד למרות שהיה בלבוש אזרחי.
'מה הלבוש הזה?' - שאלתי מופתעת.
הוא סיפר שהשתחרר מהצבא ובעוד ימים ספורים הוא מתעתד לעזוב את פולין ולצאת בדרך לא חוקית לפלסטינהץ הארגון היהודי הציוני ביקש ממנו לעמוד בראש קבוצת בני נוער שיוצאים לפלסטינה. הוריו לא היו מסוגלים לעבור את הדרך הקשה הזו והוא ויתר על הרעיון לצרפם למסע.
'האם מצאת דירה?' - שאל. בישרתי לו שעברנו להתגורר במקרה באותו רחוב, ממש מול דירתו. ביקשתי שישלח אלי מכתבים מהדרך והוא הבטיח שיעשה זאת. אך משום מה לא ביקש את כתובתי.
חלפו עוד כמה חודשים וכמעט שכחתי את קיומו של אדון ווילנברג.
יום אחד, כשטיילתי עם דודתי אִיזה ועם אולש (דוד אלכסנדר) הקטן בגן הציבורי, ניגש אלינו גבר חביב... זיהיתי אותו מיד. דודתי, שראתה בו אדם זר לחלוטין, לא הבינה את פשר ההיכרות בינינו. הבחנתי שהוא מצא חן בעיניה, לא רק בשל מראהו החיצוני המושך, אלא בעיקר משום התנהגותו האבירית."
עדה שאלה אותו לפשר חזרתו לפולין והוא סיפר לה כי אביו נפטר באופן פתאומי ומכיוון שאימו נותרה לבדה ידע שעליו לחזור מיד.
סמק (שמואל) נהג להגיע אל ביתה של עדה לביקורים תכופים והם בילו שעות רבות בחברתו והקשיבו לסיפוריו הנלהבים וחוויותיו בדרכו לפלסטינה.
יום אחד מישהו הלשין לשלטונות כי סבק סוחר באופן בלתי חוקי בחומרים המשמשים לעיבוד וצביעת עורות. בדירה הופיעו שני אנשים מהוועדה המיוחדת ללוחמה בספסרות ובשוק השחור. הם היו מלווים בשוטרים וביקשו לראות את סבק. סבק היה באותה עת בנסיעת עסקים ואנשי הוועדה החליטו לחכות לו.
נאסר על עדה ואִיזה לצאת מהבית ונאסר על אנשים להכנס לדירה. לקניות הן יצאו בלווית שוטר וכאשר נשמעה דפיקה בדלת הורשתה רק העוזרת לגשת ולומר כי אין איש בבית.
סבק לא חזר הביתה. כנראה מישהו הזהיר אותו. עדה, דודתה ובן דודהּ נותרו בהסגר בדירתם יחד עם האדונים מהוועדה המיוחדת.
ביום ראשון, בשעה שקבעו, הופיע סמק בפתח הדלת. העוזרת פתחה את הדלת וטענה, כפי שנדרשה, כי אין איש בבית. סמק, בדרכו האופיינית, התעקש כי לא יתכן מצב שאין איש בבית מכיוון שעדה והוא קבעו לצאת לטיול. ממקום מחבואה שמעה עדה את דבריו של סמק ואִיזה, שלא רצתה שיפגע וירגיש נבגד, קפצה ממקומה ויצאה אליו.
אִיזה מיהרה להסביר לסמק שעדה אינה יכולה לעזוב את הדירה כעת בעודה שוכחת את ההוראה לפיה כל מי שנכנס לדירה גם לא יוצא ממנה עד שסבק ישוב. לפיכך הוזמן האורח פנימה והבין כי עליו להשאר במחיצתם עד שהכל יסתדר.
מאחר ופגישתו הקודמת של סמק עם אנשי הוועדה עלתה בתוהו, היה זה בלתי נמנע שגם פגישתו השניה, בביתה של עדה, תסתיים ברע. הוא החל לגדף ולהעליב את אנשי הוועדה ואילו הם, לאחר שאיבדו את סבלנותם ונימוסם, ציוו על השוטרים לעצור את סמק ובכך הסתיים ביקורו בדירתה של עדה.
לאחר מספר ימים חזר סבק הביתה אדם חופשי. עדה לא יודעת עד היום למי נתן דודהּ תשר גדול כדי שיעזור לו אך נראה שהיה זה האדם הנכון.
עדה דאגה לסמק ואימו ולכן החליטה ללכת לביתה על מנת לספר לה על מה שקרה ולבדוק אם היא זקוקה לעזרה. בעת שעשתה את דרכה לדירה של אמו של סמק, מחשבותיה של עדה היו נתונות לדאגה ופחד מתגובתה של האם כשתספר על את שְקרה. עדה מספרת: "'מה יהיה עם סמק' - הרהרתי בדאגה והחלטתי לגשת בעצמי לאמו. צעדתי לעבר ביתה כשלבי דופק בחוזקה... 'ואיך אספר לה על המקרה המצער? האם בכלל תיאות לקבל ממני עזרה?' - המשיכו המחשבות הטורדניות. ביד רועדת דפקתי בדלת. ואיזו הפתעה! הדלת נפתחה וסמק עמד מולי עם חיוך שובבי."
סמק סיפר כי הוא כלל לא היה במאסר. הוא הופיע בפני שופט במשרדי הוועדה המיוחדת ולאחר שגולל את סיפור פגישתו הראשונה עם אנשי הוועדה התברר כי באותה פגישה, בה נתקל סמק באדם שיכור והחל להתווכח עימו, נכח גם שופט - הלוא הוא השיכור. השופט חש מבוכה בשל התנהגותו באותה עת והחליט לשחרר את סמק..

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה